ראשית, יש להפריד בין שתי הישויות המשפטיות; חברה ובעל מניותיה.
שנית, לא ברור מתוך נתוני השאלה האם לחברה פעילות עסקית אם לאו ומהו בעצם תוכן פעילותה. כמו כן, אין ברור האם יתרת הזכות של בעל המניות בחברה מייצרת לו הכנסות מימון ובאיזה גובה והאם אלה נדרשו בניכוי בידי החברה ונוכו לצורכי מס. כל שידוע הוא שלחברה קיים הפסד צבור העומד כנגד יתרת זכות של בעל מניות.
בכל מקרה, מתוך נתוני השאלה, ניתן להסיק כי תוצאה זהה תושג, ומבלי לחשוש בדבר התרת ההוצאה המימונית, בכפוף לנסיבות דרישתה בניכוי, גם אם החברה היא זו שתיטול את ההלוואה ולא בעל המניות ואילו זה האחרון יהיה רק ערב באופן אישי להתחייבותה זו, ללא ערבות הדדית – בפן המסחרי הבנק אינו רואה הבדל בין שתי צורות המימון הנדונות.
אין ספק, כי בהסכמת כל הנוגעים בדבר (החברה, הבנק ובעל המניות – כמו כל נושה אחר) , ניתן להמיר את התחייבות החברה לבעל המניות בהתחייבות אחרת לבנקים, או אז, עניין התרת ההוצאה, שוב תידון, תחת המבחנים של סעיף 17(1) לפקודת מס הכנסה.
התרת ההוצאה בניכוי תלויה באם ייצרה הכנסה או שימשה לייצור הכנסה. במקרה הנדון, אם ההלוואה תילקח על-ידי בעל המניות, סביר להניח כי פקיד השומה יתנגד להתרת ההוצאה כנגד הכנסת החברה.
יחד עם זאת, לא ברור מהן ההכנסות של בעל המניות אשר כנגדן ניתן להתיר את ההוצאה הנדונה ולפיכך ככל הנראה גם כאן קיים קושי להתירה. לגבי החברה, אם זו תיקח את ההלוואה ולא בעל המניות, אין זה ברור מאליו כי ההוצאה תותר. כדי שזו תותר, יש לבחון את הכנסות החברה ובמידה שאינן הכנסות מעסק, פקיד שומה ינסה להקביל את ההוצאה כנגד ההכנסה שאותה ייצרה, ואולם כיוון שאין כזו, שהרי יתרת הזכות לבעל המניות תיפדה, הוא יטען כי ההוצאה אינה בייצור הכנסה ולא יאפשר לקזז הוצאות מימון בגינה כנגד הכנסות אחרות. גם אם קיימת הכנסה שאינה מימונית במסגרת החברה והחברה תקזז את ההוצאה הנדונה (על-פי הוראות הפקודה) יש לוודא כי הוצאת המימון אינה עולה על ההכנסות האחרות, שכן לעיתים עולה הטענה כי ההפסד שנוצר אינו בר קיזוז בשנות המס העוקבות כנגד ההכנסות האחרות, תלוי מה אופיין של ההכנסות הללו.
אם החברה פעילה והכנסות החברה הן מעסק, הרי שההלוואה תיבלע במסגרת הפעילות העסקית שלה, שכן ההלוואה תילקח כדי להמשיך את תפעול המנגנון ולפקיד שומה לא תעמוד הטענה כי ההלוואה אינה בייצור הכנסה, כיוון שאין חייבים לייחס את לקיחת ההלוואה להחזר החוב לבעל המניות. כך, הוצאות המימון יותרו בניכוי על-פי הוראות סעיף 17 לפקודה.
יובהר, כי כיוון שחסרים נתונים, נקודת המוצא על-פי אלה כי כל הלוואה שתילקח בידי החברה הינה לצורך מימון ההפסדים הקיימים ואם החברה אינה פעילה או שפעילותה אינה פעילות הנובעת מעסק פקיד שומה יטען שאין מדובר בהוצאות לשם ייצור הכנסה ולפיכך אין להתירן בניכוי.
