עבירת השוחד

סעיף 290 לחוק העונשין קובע לגבי לקיחת שוחד, כי "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר 10 שנים או קנס…".

לגבי מתן שוחד כאמור בסעיף 291 לחוק העונשין, קובע הוא ש"נותן שוחד לעובד הציבור כהגדרתו בסעיף 290(ב) בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר 7 שנים או קנס כאמור בסעיף 290(א)".

כך, וככל שעסקינן בתיווך לשוחד, נקבע בסעיף 295(א) לחוק העונשין, כי "המקבל כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת על מנת לתת שוחד – דינו כאילו היה לוקח שוחד (10 שנות מאסר); ואין נפקא מינה אם ניתנה בעד תיווכו תמורה, לו או לאחר, ואם לאו, ואם התכוון לתת שוחד ואם לאו", ובסעיף 295(ב), כי "המקבל כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת על מנת שיניע, בעצמו או על ידי אחר, עובד הציבור כאמור בסעיף 290(ב) או עובד ציבור זר כאמור בסעיף 291א(ג) למשוא פנים או להפליה – דינו כאילו היה לוקח שוחד".

רמת הענישה בעבירות שוחד עלתה, ובתיקון 103 לחוק העונשין נקבעו העונשים החמורים יותר עבור עבירות השוחד, וזאת כחלק מהמלחמה בהון השחור והלבנת ההון, וכן בשחיתות השלטונית. כחלק ממלחמה זו נקבעו גם קנסות משמעותיים יותר כדי לנסות למנוע הישנות עבירות אלה.

החמרת עונשי המאסר מבטאת את חומרת עבירות השוחד בעיני המחוקק והיותן במדרג הענישה החמורה, ביטוי לצמצום הפערים בין רמת הענישה שהייתה לגבי עבירות כלכליות אחרות לבין עבירה זו וכן את צמצום הפערים שהיו בין הענישה שהוטלה על מקבל השוחד לבין זו שהוטלה על נותן השוחד.

קביעת רמת ענישה חמורה יותר מאפשרת לבית המשפט להחמיר עם עבירות אלה ולהטיל עונשים ראויים יותר כאשר מדובר בשוחד בנסיבות מחמירות. כך, חסם המחוקק את המוטיבציה של הצדדים לבצע פשע זה ולחזק את ממד ההרתעה, תוך מניעת הפסדים כלכליים בהיבט הציבורי.