מצוקת בעלי הנכסים בצל הקורונה – השאלה הערכית ותום הלב

יחד עם זאת בהתמודדות עם השאלה הערכית, מה ניתן לצפות ו/או לבקש מבעלי הנכסים שיעשו? – שהרי אם כל אלה יוותרו על דמי שכירות או יפחיתו או יפרסו אותם, סביר להניח שיהיו ביניהם כאלה שיקרסו, שכן בכל מקרה נדון יש את עובדותיו.

לא מקרה של בעל נכס שהכנסה ממנו היא יחידה, חלופה לפנסיה ולמילוי התחייבויותיו כלפי צדדי ג' ואלמלא זו אין לו מקור הכנסה אחר כמקרה של חברה העוסקת בהשכרת נכסים, מפעילה אותם ומקבלת דמי שכירות ודמי ניהול כחלק מפעילותה העסקית השוטפת או כמקרה שבו מדובר בכלל בבעל דירה שהוא משכיר אותה כנכס להשקעה או כמקרה שבו ההכנסה מהשכרה ממילא נמוכה ואין שום משמעות להפחתתה ו/או לפריסתה – והאפשרויות הן רבות מלספור, אין להן פתרון מעשי אחד ואין כל אפשרות מעשית מצד המדינה לתת פתרון מלא או חלקי לכולם – ואשר על כן זו שאלה ערכית שיש לתת לה מענה על ידי המדינה ולא על ידי שני הצדדים לעסקה.  

יחד עם זאת, למרות שהמענה הוא חלקי יש קווים של היגיון, שכל ישר ועקרונות של תום לב אותם ניתן להחיל, הפתרונות המוצעים הם, כי כאשר עסקינן בשכירות של נכס שהוצא כנגדו צו שהשוכר אינו מורשה להיכנס לנכס, מן הראוי כי לא ישלם את דמי השכירות. המדינה באמצעות ביטוח לאומי נדרשת לפצות את בעל הנכס, כך שהכנסתו לא תפגע. ברם, כאשר עסקינן בשכירות של נכס שלא הוצא כנגדו צו, מתעוררות בהכרח שאלות ערכיות שונות ואחרות.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט אהרון ברק :